הכלב – הפסיכולוג הכי טוב

דימה נולד בכפר קטן, באוקראינה. כבר מילדותו לא שפר עליו גורלו. הוריו מסרו אותו לבית יתומים כי לא יכלו לגדל אותו בתנאי החיים המאתגרים של אז. אחד מהזכרונות שעולים במוחו עד היום מהתקופה הזו, הוא לא שוכח את התמונה בה הוא עומד ליד החלון ומחכה שיבואו לקחת אותו. זה אכן קרה לשמחתו באיזשהו שלב, אבל הנחמה לא היתה רבה, שכן לא הרגיש אז כבר כל קשר רגשי לאביו ואימו, כאילו מאורעות החיים שעברו עליהם, עשו אותם כהי רגש ולא הכי אנושיים. 

בשלב מסוים דימה עולה לארץ, משרת בצבא ומקים משפחה. הוא משתתף גם במלחמות ישראל, ועובר חוויות קשות מנשוא – כשחבריו הטובים נופלים לידו. או אז דימה מאבד את השמחה שעוד היתה בו, וגם הקשר לבני משפחתו כבר לא בראש מעייניו. בהיותו שבע אכזבות, מכל מה שיכול לקרות לאדם שהאור והחום בחייו מגיעים מקשרים אנושיים, הוא פונה בצר לו לבעלי חיים. דימה מאמץ כלב, לו הוא קורא בשם חומי. כנראה לא סתם דימה בוחר בשם הזה. צבעו של הכלב אמנם היה חום, אבל גם חלק מאותיות שמו רלבנטיות מאוד עבורו – חום, אותו חום אנושי לו הוא זקוק נואשות, אחרי שדי ניתק את עצמו רגשית מסביבתו הקרובה. 

לימים, חומי הופך למרכז חייו של דימה. ממנו הוא קיבל אהבה בלתי מותנית בשפע, ויכול היה להיות בטוח שלא ייעלם מחייו יום אחד. לאט לאט, הוא מתחיל לרקום מחדש את קשריו עם בני המשפחה. כשחלק מהם אכן משתפים פעולה איתו בצעדי ההתקרבות. חומי נשא על עצמו גם חלק בהתקרבות הזו, בהיותו מושא לאהבה גם מצד אשתו של דימה – דבר שהיווה נקודת חיבור בין השניים. 

עם השנים, כדרכו של עולם גם חומי הזדקן. התהליך הביא נקודת חיבור נוספת בין דימה לאשתו, שניהם חששו לחייו ועשו הכל כדי לשמור עליו. אשתו של דימה, דאגה מאוד לגבי מה שיקרה לבעלה, כשחומי יילך מן העולם. מתוך החשש הזה, היא עשתה כל מה שלאל ידה כדי להאריך את ימיו, ובאופן מפתיע זכתה על כך ליחס חם במיוחד מצד דימה. 

נראה שמי שהחזיק את המשפחה, היה אותו חומי – שבזכותו נפתח ליבם של דימה ואישתו אחד כלפי השני. כנראה שכשיש לאדם למי לדאוג, חוץ מעצמו, מבלי לצפות לתמורה – הוא חוזר "להיות בן אדם" תרתי משמע. ואולי זה המפתח לחיי אנוש טובים, לדאוג לזולת מבלי לצפות לתמורה? נקודה למחשבה.