בעוד שהתגובה האישית משתנה מאדם לאדם, נראה כי דווקא מבוגרים יותר שמורגלים בקשרים חברתיים עם המשפחה והנכדים או עם חברים ושכנים נוטים להרגיש יותר רגשות של דכדוך, רחמים, אימה, עצבנות ולחץ. רגשות כאלה הם אמנם נורמליים בהתחשב בתנאים אך חשוב לנהל אותם ולא לתת להם לנהל אתכם משום שהם עלולים להביא לפגיעות מתמשכות בבריאות הנפשית, הקוגניטיבית והפיזית של אותם הקשישים. ישנם מספר צעדים שניתן לנקוט בכדי להבטיח את הבריאות הנפשית ורווחת הקשישים. חשוב לזכור שכולם מתמודדים עם מתח בצורה שונה ואנשים מסוימים יחוו את הסגר כפחות טראומטי בשל חוסן נפשי גדול יותר ואישיות יותר סוליסטית.  משך הסגר הוא גורם מכריע בזיהוי יכולת ההתמודדות של אנשים. צמצום משך הסגר או הבידוד יכולים לעזור מאוד בבניית יכולת התמודדות הדרגתית עם מצבים אלו. ככל שההגבלות ארוכות יותר, כך ההשלכות בולטות יותר. קשה לומר אם קיים אורך זמן מומלץ משום שעבור רובה המוחלט של האוכלוסיה זהו ניסיון ראשון שטרם נבדק בניסויים וטרם הצטבר מידע ברור כתוצאה ממנו.  

השיבוש בשגרת היומיום הרגילה היא אולי התוצאה הקשה ביותר מהסגר. לכן חשוב ליצור שגרת יומיום חלופית מתוכננת הכוללת פעילות ספורטיבית, קוגניטיבית וחברתית בתנאים שהסגר מאפשר. לדוגמא הליכה עם הליכון למבוגרים בתוך הסלון כל יום לזמן מוגדר או כמות סיבובים או קביעת פגישת זום בשעה קבועה עם קשישים אחרים או עם בני משפחה וכדומה. היכולת להישאר אקטיבי ויוזם ובהרגשה כי הניהול של הזמן והמצב הם בידיים של האדם מונעת ממנו מלהיכנס למצב של קורבן ומאשים הנובע מחוסר אונים המתבטא ברמות סטרס שלילי גבוהות ופגיעה חמורה בכל הרמות. הקשר האיכותי והחיובי עם הזולת חייב להישמר ואם אין את התנאים לקיים אותו יש ליזום שיחות ומפגשים, פעילויות מקוונות וקשר רגשי חיובי בתוך קהילה או בקשרים בינאישיים. אחת הסיבות לכך שהסגר השני עבר בצורה קלה יותר הוא הידע שנמצא בידי האנשים. כאשר אנשים נמצאים בחוסר ידיעה הם נוטים לחוות חרדה גדולה יותר ולכן במקום לבזבז זמן על צפייה בחדשות כל הזמן בתקווה שיספקו מידע כלשהו כאשר בפועל הן כמעט לא מחדשות דבר יש להתמקד בקבלת מידע מועיל ממקורות אמינים כמו המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), ארגון הבריאות העולמי (WHO), משרד הבריאות או הרופא האישי של המטופל.