רק להעז

לא באמת הצלחתי להירגע מהקטע הזה של להיות ביחסים טובים ועוד יותר מזה – ליצור חברויות של רגע או שניים. אז אתמול אחרי האולטרסאונד במפרק הירך, שלא שפך אור על מהי פציעת הספורט ממנה אני סובלת כבר כמה שבועות, הלכתי עם הקטן שלי ל- MANGO בכדי לנסות להפיג את הדכדוך והתסכול שעולים לי מהמפשעה ישר אל הלב, עם כל דריכה של רגל שמאל על הקרקע.

כהרגלי שלפתי שמלה דודתית בצבעים מחרידים ומדדתי, אבל רועיקי אמר לי אמא השמלה יפה ואז חשבתי שאולי הוא אומר את זה רק בכדי שנלך כבר לקנות את הבמבה המיוחלת. נכנסתי לחדר הלבשה וראיתי אותה מתולתלת ואנרגטית עם נעלי אצבע ולק ירוק, והיא הרגישה לי כזאת מגניבה ושאלתי אותה איך השמלה והיא ענתה לי בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע – "את צריכה להעז".

התעוזה שלי הסתכמה בשמלת ג'ינס מגניבה שהיא בעצמה מדדה שהיא כדבריה "מאסט" בארון ובאמת לא הבנתי איך עד עכשיו אין לי שמלה בדיוק כזאת, ומה זה אומר עליי. בין לבין שהיא קיפלה לי את השרוולים ושלחה אותי לקנות נעליים אדומות או צהובות שיתאימו אש ללוק המעז שלי, חשבתי לעצמי איזה כייף אני מרגישה, ואיך האישה הזאת נותנת לי אהבה ותשומת לב וחגה סביבי, חורצת את הופעתי לערב ראש השנה ואיך ברגע הזה ממש אכפת לה ממני.

בדרכי לקופה, אחרי צילום משותף וברכת שנה טובה, חשבתי על הפציעה שלי ואיך יצאתי מהבדיקה בוכה ממה שיש לי ומתי זה כבר יעבור ואיך הייתי בטוחה לרגע ששמלה מ- MANGO תרפא את הכל, אבל אז הגיעה עינת שעם היחס החם והאוהב שלה עוררה בי מחדש את מה שהלב שכח לרגע – שרק קשר טוב בנינו הוא התרופה להכול. רק שנעז.